לריסה סנסור מציירת את גלות פלסטין בחללי מדע בדיוני

תערוכת "גם רגעים אלו יחלפו" של לריסה סנסור במרכז שרלוטנבורג בקופנהגן היא חוויה שמטלטלת את הנפש, כמו צלילה אל תהומות הזיכרון הפלסטיני דרך עדשת מדע בדיוני. כעוסק בעולם האמנות הישראלי-פלסטיני, התערוכה הזו נגעה בי עמוקות, כי היא לא רק מציגה אמנות, היא מאתגרת אותנו להתמודד עם הכאב הקולקטיבי של אובדן ארץ, זהות ומציאות.

כניסה דרמטית לחלל

כשעולים לקומה השנייה בשרלוטנבורג, 'אקסודוס בחלל' קופצת עליך כמו סצנה מסרט אפוקליפטי. סנסור, בחליפת אסטרונאוטית עם דגל פלסטין חרוט עליה, מנחתה חללית אל הירח, תוך שהקול מ"יוסטון" מזהיר אותה שמשהו לא כשורה. היא תוקעת דגל ענק בקרקע הירחית, משנה את ציטוט ארמסטרונג ל"צעד קטן לאישה, קפיצה גדולה לאנושות", ומנגינת '2001: אודיסיאה בחלל' מתערבבת בדרבוקות אוריינטליות.

אבל השיא הוא כשהיא נסחפת לחלל, אילמת ומבודדת, כשהקול צועק "לריסה, האם את שומעת?". זה רגע אישי שמזכיר לי את הגלות הפלסטינית. ניסיון נואש להניף דגל במקום שאינו שייך לך, תחת עיניים זרות. העבודה הזו, מ-2009, פותחת את הרטרוספקטיבה ומכניסה אותנו לעולם שבו מדע בדיוני הופך למטאפורה פוליטית חריפה.

זיכרון משפחתי כסוכן כאוס

סנסור, שנולדה בבית לחם ב-1973 למשפחה פוליטית, אב קומוניסט ואם רוסיה, גדלה בצל האינתיפאדה הראשונה. משפחתה גורשה מהבית, והיא נשלחה לפנימייה בבריטניה, שם נותרה לגור.

בתערוכה, עבודות כמו 'הטנק' מ-2003 מצלמות אישה צעירה חוסמת טנק צה"לי בגופה בסמטאות בית לחם, זיכרון אישי שהתברר כשייך לאחותה. או שחזור חדר האמבטיה בבית הישן, שבו דמותה מנסה לטבוע ומזנקת החוצה. אלה לא סתם סיפורים; הם חושפים את "סוכן הכאוס" של הזיכרון, כפי שסנסור קוראת לו.

כמי שחוקר אמנות דיגיטלית וקהילות, אני רואה כאן ביקורת על איך הכיבוש הישראלי מפרק זהויות, הופך זיכרונות אישיים לקולקטיביים מזויפים, כמו שברי מציאות שאי אפשר להחזיק.

מגיפה תת-קרקעית

עבודת המפתח,'In Virtue' מ-2019 (שייצגה את דנמרק בביאנלה וונציה), היא דרמה עתידנית בבית לחם ההרוסה. שיטפון שחור צמיגי שוטף את הכנסיות והמסגדים, משאיר שורדים במקלטים תת-קרקעיים שמשכפלים את עצמם.

כדור אפל גדול, "אנדרטה לזמן שאבד", שומר את הזיכרונות הגנטיים, לצד עוברים משוכפלים תלויים במכונה אורגנית. חיילת צעירה, עליה, פוגשת את אמה החולה דוניה, ומתעמתת: "אלו החיים שלך, לא שלי". הדיאלוג חושף מתח בין סנטימנטליות לשליחות, זיכרונות שדורשים נשיאה כבדה.

זה מסתיים במסיק זיתים, דמעות זולגות. מבחינה חברתית-פוליטית, זה ביקורת חריפה על מדיניות ישראל: ההרס הצפוי של בית לחם כזיכרון מוקדם, שכפול כדרך הישרדות תחת דיכוי.

אופרה של אסון

כאילו לא אירע אסון בלילה' מ-2022 כוללת זמרת אופרה פלסטינית, נור דרוויש, שרה בערבית מחזור שירים של מאהלר. משפט הפתיחה, "הנה זורחת השמש כאילו לא אירע דבר נורא בליל אמש", מנחה את התערוכה.

סנסור משלבת אופרה קלאסית עם אלמנטים פלסטיניים, יוצרת דרמה וירטואוזית על מגבלות האמנות מול טראומה. זה רגע אישי: האמנות ככלי להעברת רעיונות מורכבים, אך חסרת כוח לשנות מציאות. ביקורתית, זה מאתגר את "שמחת החיים" המערבית מול אסונות פלסטין, איך העולם ממשיך כאילו כלום לא קרה.

ביקורת פוליטית: מיתוס נגד כיבוש

סנסור לא עוצרת בזיכרון; היא יוצרת מיתוסים. ב'In the Future They Ate from the Finest Porcelain' מ-2016, קבוצת התנגדות קוברת כלים פורצלן מזויפים כדי "להמציא" עם עתידי.

זה התייחסות ישירה לארכיאולוגיה ככלי קולוניאלי ישראלי, שמשתמש בממצאים להצדקת התפשטות. סנסור, כ"טרוריסטית נרטיבית", הופכת את זה נגדו. חברתית-פוליטית, זה חושף את האבסורד: פלסטינים חייבים להמציא את עצמם מחדש מול מחיקה.

כישראלי, זה מכה בי, איך הזהות שלנו בנויה על נרטיבים דומים, שמגרשים אחרים.

רטרוספקטיבה כהתנגדות

התערוכה, רטרוספקטיבה מ-2003 עד 2025, אוצרות טרי טומי, מציגה וידאו מונומנטלי, פסלים ומיצבים בשיתוף סורן לינד. מ'Nation Estate' מ-2012, שגורשה מתחרות פרס על "פוליטיות יתר", ועד יצירות חדשות כמו.'From the Remains of Those We Lost'

זה מסע אישי שלי: כמי שבונה פלטפורמות דיגיטליות לאמנות, סנסור מלמדת איך AI ומדע בדיוני יכולים לשחרר קולות מדוכאים.

השפעה חברתית עמוקה

סנסור חיה בלונדון, ייצגה דנמרק בביאנלה, אך עבודותיה צועקות פלסטין. בתקופת מלחמת עזה (2023-2026), הן נראות נבואיות – מחזוריות אלימות, זיכרון כנשק.

ביקורת: היא חושפת היפוקריזיה מערבית, אמנות "חופשית" שמצנזרת פלסטינים. זה קורא לשינוי: קהילות אמנות חייבות להקשיב, לא להשתיק. אישית, התערוכה הזו שינתה אותי, מזכירה שהאמנות היא התנגדות, גם אם "רגעים אלו יחלפו".

לסיכום: