לפני כמה שנים עמדתי מול עבודה של אייל בן סימון בפעם הראשונה. לא היה שם דימוי ברור, לא נרטיב שקל לספר עליו לחברים אחרי הביקור, ולא אפקט ויזואלי שצועק "תסתכלו עליי". היה שם משהו אחר. שקט מסוים. תחושה שהדימוי לא מנסה להרשים אותי, אלא פשוט נמצא שם, מופשט, טעון, ומסרב להסביר את עצמו. מאז חזרתי אל העבודות האלה שוב ושוב, וכל פעם גיליתי שככל שאני מתבונן יותר, כך הן נפתחות פחות לכיוון של "הבנה" ויותר לכיוון של חוויה.

כאוצר, אני רגיל לחפש אצל אמנים את השפה, את העקביות, את היכולת לבנות עולם. אצל בן סימון מצאתי משהו נדיר יותר: אמן שבונה לא רק עולם בתוך היצירה, אלא גם את התנאים שבהם העולם הזה, ועולמות של אחרים, יוכלו להתקיים בחוץ.

הצילום כחומר, לא כתיעוד

בן סימון הוא אמן חזותי שפועל במספר מדיומים, צילום ניסיוני, וידאו־ארט, פסלי קיר, מיצבים ומיצגים, אבל הלב של העשייה שלו נמצא, לדעתי, במעבדת הצילום. הוא עובד עדיין עם פילם ושקופיות. לא כמחווה נוסטלגית, ולא כהצהרה אנטי־דיגיטלית. פשוט כי החומר הזה מאפשר לו משהו שהמסך לא נותן: התנגדות.

הפילם דורש החלטות. הוא לא סולח. הוא לא מאפשר "Ctrl+Z". במעבדה המסורתית בן סימון מפתח טכניקות שאינן חלק מהארסנל הסטנדרטי של צלם. חשיפות מרובות, התערבויות כימיות לא שגרתיות, עיבודים פיזיים של האמולסיה, שכבות של מניפולציה שמייצרות דימויים שנראים כאילו נולדו מתוך תודעה ולא מתוך מצלמה. התוצאה היא עולמות מופשטים לחלוטין, טעונים, צפופים, ולעיתים קרובות חסרי כל אחיזה במציאות החיצונית.

מה שתמיד הדהים אותי בעבודות האלה הוא האפקט שלהן על הצופה. יש בהן איכות כמעט טיפולית. לא במובן של "אמנות מרגיעה", אלא במובן עמוק יותר: ההתבוננות בהן מאיטה את התודעה. היא מכניסה למצב של רוגע והתכנסות, כאילו משהו בפנים מסכים לרגע להוריד את הווליום. זו חוויה נדירה בעולם האמנות העכשווית, שרגיל יותר לזעזוע, לאירוניה או לוויכוח. אצל בן סימון הוויכוח קורה בשקט.

העבודות חוקרות את קו התפר שבין הממשי למדומיין. הן לא מתארות זהות או זיכרון, הן מפעילות אותם. כשאתה עומד מולן, אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות שלא חיפשת: מה בדיוק אני רואה כאן? האם זה זיכרון של משהו שקרה, או של משהו שיכול היה לקרות? ואיפה בדיוק עובר הגבול בין מה שהעין קולטת לבין מה שהתודעה ממציאה?

הטכניקה כעמדה, לא כטריק

אחד הדברים שאני מעריך במיוחד אצל בן סימון הוא היחס שלו לטכניקה. אצל אמנים רבים הטכניקה היא אמצעי להגיע לתוצאה. אצלו היא חלק בלתי נפרד מהחשיבה. העבודה במעבדה אינה רק שלב בייצור. היא מרחב של חקירה. אי־הוודאות של התהליך הכימי, האפשרות שהדימוי "יברח" או יהפוך למשהו אחר לגמרי ממה שתוכנן, כל אלה אינם תקלות. הם חלק מהשיטה.

ראיתי אמנים שעובדים עם פילם מתוך געגוע לעבר. אצל בן סימון אין געגוע. יש החלטה מודעת להישאר במקום שבו החומר עדיין יכול להפתיע. זה מעמיד אותו בעמדה מעניינת ביחס לשדה: הוא לא "אמן פילם" במובן הפולקלוריסטי, ולא "אמן דיגיטלי" שמחפש אפקטים. הוא אמן שמשתמש בחומר הישן כדי לייצר שפה חדשה.

אותה גישה עוברת גם למדיומים האחרים. בפסלי הקיר החומר הופך לנוכחות פיזית שתופסת מקום בחלל. בווידאו נכנסים הזמן והתנועה. במיצבים החוויה מתרחבת אל תוך המרחב עצמו. ובמיצגים הגוף החי נכנס למשוואה. בכל אחד מהמקרים חוזרת אותה תנועה: פירוק של מוסכמות המדיום, ובנייה מחדש של אפשרות אחרת להתבונן.

מארטמה: כשהסטודיו כבר לא מספיק

כאן מגיע החלק שתמיד עניין אותי כאוצר יותר מכל. רוב האמנים, גם הטובים שבהם, מסתפקים בגוף העבודה. הם יוצרים, מציגים, מחכים להזמנה הבאה. בן סימון בחר בדרך אחרת. הוא הביט בשדה האמנות הישראלי, בפערים, בקושי של אמנים צעירים להיחשף, בתלות במתווכים, בניתוק היחסי בין האמן לקהל הרחב, והחליט לבנות משהו אחר.

כך נולדה ארטמה. מה שהתחיל כאתר אישי להצגת עבודות הפך למוזיאון היברידי: פלטפורמה דיגיטלית לצד תערוכות פיזיות, קהילה של יוצרים, ומעטפת של ליווי קריירה. האתר artema.co.il מציע תצוגה מקצועית, מכירה ישירה, תערוכות וירטואליות, ותוכן שמנסה לדבר בגובה העיניים. לא מלמעלה למטה, ולא מתוך פטרונות. פשוט בגובה העיניים.

כאוצר, אני רואה בארטמה ניסיון אמיתי לפרק כמה הנחות יסוד של השדה. ההנחה שחשיפה שמורה בעיקר למי שמקושר. ההנחה שמכירה חייבת לעבור דרך מתווך. ההנחה שקהל רחב אינו יכול או לא אמור להיחשף לאמנות עכשווית ברמה גבוהה בלי תיווך מוסדי. ארטמה לא מתיימרת להחליף את המוסדות הקיימים. היא מציעה מסלול מקביל. וזה, בעיניי, אחד הדברים החשובים ביותר שקרו בשדה המקומי בשנים האחרונות.

הפודקאסט: המקום שבו האמנות מדברת אחרת

הפודקאסט "ארטמה: אמנות בגובה העיניים" הוא ההמשך הטבעי של אותה תנועה. שמעתי עשרות פרקים, ובכל פעם אני מוצא את עצמי מופתע מחדש מהכנות של השיחות. בן סימון לא מחפש סיפור הצלחה מוכן. הוא לא מנסה לבנות תדמית. הוא יושב מול אמנים, מוכרים ופחות מוכרים, מכל התחומים, ומבקש מהם לדבר על מה שבאמת קורה בסטודיו: על הספקות, על הימים הריקים, על הרגעים שבהם משהו נפתח בלי שהבנו למה.

יש משהו משחרר בשיחות האלה. הן לא מנסות להיות חכמות מדי, ולא מפחדות להיות אישיות. הן פשוט נותנות מקום לקול של האמן בלי לסנן אותו דרך שפה מוסדית. בעיניי, זה אחד התפקידים החשובים ביותר שיכול להיות לפודקאסט אמנות היום: לא לתווך את האמנות לקהל, אלא לאפשר לאמנות לדבר בקול שלה.

בין המעבדה למערכת

מה שממשיך לרתק אותי אצל בן סימון הוא היכולת להחזיק שני קטבים שנראים מנוגדים. מצד אחד, עבודה איטית, חומרית, כמעט מדיטטיבית במעבדה חשוכה.

מצד שני, בניית פלטפורמה שדורשת חשיבה אסטרטגית, ניהול, שיווק ותחזוקה מתמדת. רוב האמנים בוחרים באחד משני הכיוונים. הוא מתעקש על שניהם.

אני לא בטוח שעוד רבים מסוגלים לעשות את זה לאורך זמן. זה דורש אנרגיה כפולה, וגם סוג מסוים של עקשנות. אבל דווקא מהמתח הזה נולד מודל מעניין: האמן כמייסד. לא במקום היוצר, אלא כהרחבה שלו. העבודה האישית ממשיכה להזין את החשיבה על המערכת, והמערכת מאפשרת לעבודה, שלו ושל אחרים, להתקיים בתנאים טובים יותר.

כאוצר, אני מוצא את עצמי שואל שאלות על המודל הזה. האם הוא יכול להתרחב מעבר לדמות המייסד? האם ארטמה תצליח להפוך למרחב עצמאי ויציב גם כשהיא כבר לא תהיה תלויה באופן מוחלט באנרגיה של אדם אחד? אלה שאלות פתוחות. אבל עצם העובדה שהן קיימות מעידה על כך שמשהו השתנה. מישהו בחר לא לחכות שהמערכת תשתנה מאליה. הוא בנה מערכת אחרת, והמשיך ליצור בתוכה.

ובסופו של דבר, כשאני חוזר אל העבודות עצמן, אל הדימויים המופשטים, הטעונים, שנוצרו בפילם ובמעבדה, אני נזכר למה כל זה התחיל. כי לפני כל פלטפורמה, לפני כל פודקאסט ולפני כל קהילה, יש אמן שעומד מול חומר ומנסה להוציא ממנו משהו שעוד לא נראה. אצל אייל בן סימון המשהו הזה ממשיך לקרות. בשקט, בעקשנות, ובלי להתנצל.

> לדף אמן של אייל בן סימון