סגנון ושפה אמנותית: המדיום הוא האור
אייל בן סימון הוא אמן רב-תחומי הפועל בטווחי המדיום החזותי, מוידאו-ארט וצילום, דרך פיסול קיר ומיצבים, ועד לטיפוגרפיה ואמנות דיגיטלית. אך מעבר לגיוון החומרי, הביטוי האמנותי המרכזי והמוביל של יצירתו טמון באופן שבו הוא מפעיל את האור. בידיו של בן סימון, האור אינו משמש רק כאמצעי תאורה טכני או ככלי לחשיפת האובייקט, אלא הופך לחומר פיזי וגמיש כחומר ביד היוצר. המפגש עם עבודות הצילום והוידאו שלו, המיוצרות בטכניקות המשלבות ייחודיות טכנית עם כושר המצאה נדיר, מעניק לצופה חוויה תלת-ממדית. בן סימון מפסל באור ובצל, תוך שהוא מצמצם עד למינימום את הפער שבין האור כייצוג או דימוי לבין האור כ"דבר כשלעצמו" (An sich).

גוף היצירה שלו מתאפיין בצורניות מופשטת וסוריאליסטית. אייל בן סימון אינו מעוניין בתיאור המציאות באמצעים פיגורטיביים קלאסיים. תחת זאת, הוא בוחן לעומק את הגבולות של כל מדיום שבו הוא נוגע, בין אם מדובר במדיה חסרת גבולות כמו אלומת אור, ובין אם בחומרים גשמיים ואטומים. שיטת עבודתו כוללת יצירת "תאונות מכוונות" (Controlled Accidents), פירוק קומפוזיציות והרכבתן מחדש שוב ושוב, עד שטשטוש הזמן והמרחב ביצירה הופך למתווה המרכזי שלה.

התחושות והרגשות שנקלטים בנפשו בעקבות המגע הישיר עם הטבע, עם בני אדם ועם האובייקטים המצולמים, מוצאים תהודה ישירה בעבודותיו. בן סימון מבקש ליצור אצל המתבונן חוויה סובייקטיבית של מפגש בלתי אמצעי עם היצירה ועם עולמו הפנימי. הצופים מוזמנים להפוך לשותפים פעילים: סקרנותם מתעוררת, הם מפרשים ומעבירים את הדימוי דרך הפילטר האישי שלהם, והאמנות משמשת עבורם אשנב הפותח פתח אל עולם פנימי משלהם, המהדהד את המציאות המשתקפת מן העבודה.

"פנאומה" (הנשימה הראשונה): אמנות טיפולית, נשימה מעגלית והכרה בינלאומית
אחת מיצירותיו המכוננות והמוערכות ביותר של בן סימון היא עבודת הוידאו-ארט "פנאומה" (הנשימה הראשונה), שזכתה להכרה בינלאומית נרחבת ולפרסים. העבודה, ששמה נגזר מהמונח היווני העתיק Pneuma (רוח, נשימה, נשמה), חורגת מגבולות הצפייה הפסיבית ומציעה חוויה של אמנות טיפולית, אשר נוצרה והתגבשה תוך כדי תהליך היצירה עצמו.

בעבודה זו, בן סימון מתרגם את טכניקת ה"ריברסינג" (Rebirthing) והנשימה המעגלית לשפה חזותית וקולית. באמצעות קצב צילומי משתנה, שכבות אור ודימויים מחזוריים, היצירה מפעילה את מערכת העצבים והתודעה של המתבונן. הצופה אינו רק "רואה" את הדימוי, אלא עובר תהליך סומטי ותודעתי: הקצב הוויזואלי והסאונד המהדהד מוליכים אותו דרך שלבים של הדהוד נשימתי, שחרור חסימות רגשיות, ועד להגעה לפורקן, טרנספורמציה ואינטגרציה רגשית עמוקה. עבור בן סימון, "פנאומה" היא מימוש מזוקק של תפיסת האמנות ככוח מרפא ומטמיר, מעבר מסיטואציה של דחיסות וכיווץ אל מצב של התרחבות, שחרור, רוגע והתכנסות פנימית.

העוצמה החזותית והפילוסופית של "פנאומה" הניבה לה זכיות בפרסים יוקרתיים, ובהם פרס האמן הזוכה ב פסטיבל Independent Shorts Awards ובפסטיבל Near Nazareth Festival (NNF). בנוסף, העבודה נבחרה והוצגה בשורה ארוכה של פסטיבלי קולנוע ואמנות עצמאיים נחשבים ברחבי העולם, ובהם:

• Berlin Indie Film Festival (גרמניה)
• Venice Shorts (ונציה, איטליה)
• Montreal Independent Film Festival (קנדה)
• New York Istanbul Short Film Festival (ניו יורק / איסטנבול)
• Believe Psychology Film Festival, פסטיבל המתמקד בחיבור שבין קולנוע, פסיכולוגיה ונפש האדם.
• Iconic Images Film Festival
• Anatolia International Film Festival

• Golden Bridge Istanbul Short Film Festival
• Filmmaker Sessions ו-First-Time Sessions

הדרך אל עולם האמנות: משכונת נגה ביפו ועד לטוקיו
השורשים של תפיסת עולמו האמנותית של אייל בן סימון נטועים בילדותו ובנעוריו בשכונת נגה ביפו. באותם ימים הייתה זו שכונה של מעמד חברתי-כלכלי נמוך, רוויית קונפליקטים ואלימות. המציאות היומיומית הדוחקת עוררה בו כבר מגיל צעיר חיפוש מתמיד אחר מרחב חלופי. בתיכון, כשנחשף לראשונה לקיומה של מגמת אמנות, חש משיכה עזה אליה. עם זאת, הוא "הוסלל" למגמת מתמטיקה וחשבונאות, ונאלץ להתפלח משיעוריו כדי להשתתף בשיעורי האמנות. ההזמנה של מורה המגמה להשתתף במיזם "ארטיביסטי" (שילוב של אמנות ואקטיביזם) פתחה בפניו צוהר ראשון לאפשרות לממש את השאיפה למציאות אחרת באמצעות העשייה האמנותית.

את דרכו אל הביטוי האמנותי פילס אייל באופן אוטודידקטי ומתוך התעמקות נרחבת. דרכו כללה השתתפות בקורסים רבים כשומע חופשי, ניסוי וטנייה עצמאיים, לצד רכישת השכלה פורמלית ואקדמית. הוא ייחס חשיבות מרכזית לידע המעשי והתיאורטי ולא לתעודות, ונשאר במסגרות הלימוד כל עוד הרגיש שהן מקדמות את ידיעותיו ומעשירות את עולמו.

ראשית דרכו המקצועית הייתה בלימודי צילום בבית הספר "צילום יוצר" בהנהלת יעקב בורנשטיין, מוסד ששם דגש חזק על יסודות האור ועבודה טכנית בחדר החושך. בהמשך, במכללת קריית אונו, השלים כמעט את כל המסלול של לימודי הנדסאות צילום, ומשם עבר להתלמדות מעשית בסטודיו של הצלם אילן בשור. במקביל, המשיך להרחיב את אופקיו כשומע חופשי באוניברסיטת תל אביב בתחומי הפילוסופיה, האמנות והמדע. בהמשך למד שלוש שנים וחצי בתוכנית ללימודי אמנות ותקשורת חזותית במכללת אסכולה מימד בשילוב עם האוניברסיטה הפתוחה.

פרק משמעותי נוסף בהתפתחותו התרחש במהלך שהות של כמעט שנה ביפן. מלבד הרצאות בנושאי היסטוריה של האמנות והאומנות ששמע באוניברסיטת טוקיו, נחשף בן סימון לעולם תיאטרון המחול בוטו (Butoh), פילוסופיה ותנועה שהותירו חותם עמוק על תפיסת עולמו. פעמיים בשבוע נהג לנסוע מטוקיו ליוקוהמה כדי להשתתף בשיעוריו של המאסטר קזואו אונו (Kazuo Ohno), מאבות סגנון המחול, ששיחק תפקיד מרכזי בהעמקת ההבנה שלו על הגוף, החומר והרוח.

מהפנים לחוץ: תפיסת עולמו האמנותית
בדומה ליכולת של המצלמה ושל טכנולוגיות המחשוב להציג צורות שהעין האנושית אינה מסוגלת לקלוט באופן רגיל, כך תופס אייל בן סימון את העשייה האמנותית כולה: אמצעי להעצמת היכולת שלנו לחוות ולהרגיש. עבורו, האמנות היא כלי להבאת רבדים סמויים אל קדמת הבמה, להנכחת נקודות מבט מרובות על המציאות, ולהפיכת הנסתר לנראה.

הן בתהליך העבודה והן ביצירה המוגמרת, בן סימון מאמין כי חייבת להתקיים ראשית לכל איכות אסתטית המושכת את העין ואת הלב. אסתטיקה זו נועדה לגרות את סקרנות הצופים, להניע אותם להתבונן לעומק ולגלות ביצירה רובדי משמעות מגוונים, הקשרים אסוציאטיביים, אמירות מהדהדות, הומור, ידע, או פשוט הנאה צרופה.

התבוננות זו מתקשרת אצלו למשל המערה של אפלטון: בני האדם הכבולים במערה תופסים את המציאות כצללים בלבד. בן סימון רואה באמנות את אותו כוח המסוגל להסיר את האזיקים, לשחרר מכבלי התפיסה המוגבלת, ולהוביל אל האור. האור האמנותי אינו רק חושף יופי, אלא מסוגל להציג גם צדדים כמוסים ואפלים, ולחשוף אמת פנימית ומוסתרת.

דרכי עבודה, חומריות וטכניקה
בתהליך היצירה של אייל בן סימון, נקודת המוצא היא לרוב התרכזות בתמה מרכזית שבסביבתה נבנית סדרה שלמה. עבודה סדרתית זו מנסחת שפה חזותית ייעודית, מאפשרת להרחיב את טווח הדיון בנושא, ומייצרת חוויה שלמה ומעמיקה עבור הצופה.

כיוצר רב-תחומי, עבודותיו נפרשות על פני מדיומים שונים:
• צילום וסטילס: שימוש בטכניקות עבודה ייחודיות בחדר החושך, פיתוח ידני, ועבודה על גבי פילם ושקופיות.
• וידאו-ארט ואמנות דיגיטלית: עיבוד ממוחשב של הדימוי, שימוש בטכניקות עריכה מורכבות וטיפוגרפיה.
• פיסול, מיצב ומיצג: שילוב חומרים גשמיים קשים כמו בטון, מתכות ישנות וחלודות, ושימוש באובייקטים מוכנים (Ready-made) כגון ספרים, בובות פלסטיק ואף ארטישוקים.

תהליכי העבודה שלו כוללים חקירה ניסיונית של הדימוי. הוא מייצר שילובים לא מקובלים, כמו חיבור בין מתכות חלודות ותצלומים ליצירת פיסול קיר, או ציפוי חפצים שונים בבטון. בדימויי הסטילס והווידאו הוא משתמש בשיטות של חשיפות מרובות, הפרעות מכוונות בתהליך הפיתוח, פירוק האובייקט מהרקע המקורי והרכבתו מחדש במרחב מופשט ומנותק מהקשרו המציאותי. באופן זה נוצרים דימויים מורכבים הבנויים משכבות רבות של חזרתיות ועומק ויזואלי, המטשטשים את הגבולות בין ישן לחדש ובין זמן למרחב.

מהחוץ פנימה: השפעות ומקורות השראה
תפיסתו של בן סימון לגבי כוחה של האמנות החלה להתעצב מול דמותו של ניר נאדר, מאנשי האמנות הרדיקלית בישראל. נאדר זיהה את משיכתו של בן סימון לאמנות ועודד אותה. הוא צירף אותו למיזם שבו נשלחו תלמידי המגמה עם מצלמת וידאו ליצור עבודה שהוצגה בתערוכה למען הצלת שכונת הפחונים כרם א-דלק. הפעולה האמנותית-אקטיביסטית נחלה הצלחה, והותירה בבן סימון רושם בל-יימחה: ההבנה כי מאותם חומרי גלם בדיוק ניתן ליצור מבנים שונים לחלוטין ולהציע אמירות הפוכות. גילוי זה ביסס את תפיסתו שהדרך למציאות אלטרנטיבית עוברת דרך היכולת של האמנות ללוש, לפסל ולנסח את העולם מנקודות מבט משתנות.

מורה משמעותי נוסף היה יעקב בורנשטיין, שהקנה לו הבנה טכנית ותיאורטית של יסודות האור בחדר החושך. בורנשטיין עודד אותו להימנע מללכת בדרכים סלולות ובטוחות, אלא לבחור בנתיבים מתפצלים, לחקור אותם שוב ושוב, "עד שתמצא שהיופי נמצא בנקודת ההתחלה".

בתחום הקולנוע, הסרט "רשומון" של אקירה קורוסאווה הותיר עליו חותם עמוק, ועזר לו לנסח את השאיפה לחיפוש אחר ריבוי נקודות מבט ומציאות מורכבת. מתוך עולם המחול, סגנון הבוטו היפני והמפגש עם המאסטר קזואו אונו השפיעו ישירות על תפיסת הגוף והחומר שלו. באחד השיעורים אמר לו אונו: "אם אתה רוצה לרקוד סלע, עליך להפוך לסלע בעצמך". תובנה זו מנחה את בן סימון בעבודתו עד היום: "גם כאשר אני מנסה לצלם אור, אני הופך בעצמי לאור".

לצד אלה, אמנים כמו ואסילי קנדינסקי, פול קליי, ג'ואל-פיטר ויתקין ודיוויד לינץ', לצד זרמים מרכזיים בתולדות האמנות, האמנות המופשטת, הסוריאליזם והדאדא, סללו עבורו דרכים חדשות להתמודדות עם צבע, צורה וייצוג. השפעות אלו מעניקות להתרחשות האקראית של רגע מסוים מקום מרכזי ביצירתו, כשהיא הופכת לדימויי ייחודי בעל חיים עצמאיים משלו.