ישנם רגעים נדירים בשדה האמנות שבהם יצירה אינה רק אובייקט, אינה רק מחווה אסתטית או רעיונית, אלא הופכת למרחב שלם, מרחב חי, נושם, כזה שמערער את ההבחנות המוכרות בין אמנות לחיים. עבודתו של סם חלאבי, המתפרשת בתוך בית ילדותו בכפר דליית אל-כרמל, היא דוגמה מובהקת למהלך כזה: מהלך שבו המדיום, התוכן והביוגרפיה מתלכדים לכדי יצירה טוטאלית.

אין זה "בית שהפך לגלריה", ואף לא "חלל תצוגה אלטרנטיבי". זהו מרחב שבו עצם פעולת המגורים, הזיכרון וההתבוננות נטמעים בתוך פרקטיקה אמנותית מתמשכת. חלאבי אינו מציג עבודות בתוך הבית, הוא הופך את הבית עצמו למכלול פיסולי־ציורי אחד, שבו כל פרט, החל מקירות ותקרות ועד חפצים יומיומיים, נטען במשמעות.

בין ביוגרפיה לפעולה אמנותית

כמו במקרים רבים של אמנות רדיקלית, נקודת המוצא של חלאבי אינה תיאורטית אלא קיומית. מותה של אמו בגיל צעיר אינו רק אירוע ביוגרפי; הוא הופך לציר מארגן של פרקטיקה אמנותית שלמה. כאשר המבנה המשפחתי משתנה והבית, כמוסד רגשי, מתערער, חלאבי בוחר שלא להיפרד, אלא להיאחז.

האחיזה הזו אינה נוסטלגית במובן הפשוט. היא אינה ניסיון "להקפיא זמן", אלא פעולה דינמית של עיבוד. חפצים שנשאו זיכרון אישי עוברים טרנספורמציה חומרית: הם נצבעים, מכוסים, נטמעים בתוך שכבות צבע צפופות. זהו תהליך שבו הזיכרון אינו משומר בצורתו המקורית, אלא עובר עיבוד מחדש, כמעט כמו זיכרון נפשי.

בכך, חלאבי מציע מודל של אמנות שאינה מייצגת את העבר, אלא פועלת עליו. הצבע, בהקשר זה, אינו רק אלמנט צורני; הוא מחווה גופנית, פעולה של חזרה, של סימון, של הישארות.

המרחב הביתי כאתר של אמנות טוטאלית

הבחירה בבית כזירת פעולה אינה מקרית. הבית, כמושג, נושא עמו מטען תרבותי, רגשי ופוליטי. הוא מייצג יציבות, שייכות, זיכרון, אך גם שבריריות ואובדן. אצל חלאבי, כל הממדים הללו נוכחים בו־זמנית.

העבודה מתפרסת על פני מספר קומות, אך החלוקה הפונקציונלית של הבית מתמוססת לחלוטין. המטבח אינו עוד מקום להכנת מזון, אלא שכבת צבע נוספת; חדר השינה אינו עוד מרחב אינטימי מובחן, אלא חלק ממארג חזותי כולל. החפצים, כיסאות, שולחנות, כלים, מאבדים את ייעודם המקורי והופכים לאובייקטים טעונים.

ניתן לחשוב על המהלך הזה במונחים של יצירת אמנות טוטאלית, אך בשונה מהמסורת האירופית הקלאסית, כאן אין ניסיון לשליטה הרמונית או לאחידות סגנונית. להפך: הכאוס, הריבוי, ההתנגשות, הם לב העניין.

הצבעים מתפרצים, חוצים גבולות, מצטברים זה על גבי זה. נוצרת תחושה של תנועה מתמדת, כאילו המרחב עצמו נמצא בתהליך של היווצרות בלתי פוסק. זהו מרחב שאינו "גמור", אלא כזה שממשיך להיווצר גם בזמן הצפייה.

בין אינטימיות לחשיפה

אחד המהלכים המעניינים בפרויקט של חלאבי הוא המעבר ממרחב פרטי כמעט סודי, למרחב חשוף, מתויר ומצולם. במשך שנים, הבית התקיים כמעין מיקרוקוסמוס אישי, מרחב של עבודה פנימית, כמעט נסתרת.

החשיפה המאוחרת, שהובילה לעניין ציבורי רחב ואף לויראליות ברשתות, מציבה את העבודה בתוך הקשר חדש: כזה שבו היא אינה רק חוויה אישית, אלא גם אובייקט לצריכה חזותית. כאן מתחדדת השאלה האוצרותית: כיצד יצירה שנולדה מתוך אינטימיות עמוקה מתפקדת בתוך שדה של מבט חיצוני, מהיר ולעיתים שטחי?

התשובה אינה חד־משמעית. מצד אחד, התיעוד הדיגיטלי עלול לצמצם את החוויה למימד חזותי בלבד. מצד שני, עצם ההגעה הפיזית למקום, ההליכה בתוך החלל, המפגש עם החומר, מחזירה לאמנות את הממד הגופני שלה.

במובן זה, עבודתו של חלאבי פועלת בשני מישורים מקבילים: היא מתקיימת הן כאימג' ויראלי והן כחוויה מרחבית שאינה ניתנת להעתקה מלאה.

אמנות כמרחב ריפוי

אחת התרומות המשמעותיות של הפרויקט לשיח האמנותי נוגעת לממד הריפוי. אין מדובר באמנות טיפולית במובן הקליני, אלא ביצירה שמייצרת תנאים לחוויה רגשית מורכבת.

מבקרים רבים מתארים את השהות בבית כחוויה מטלטלת אך גם מרגיעה. ייתכן שהסיבה לכך טמונה בכך שהמרחב אינו מנסה "לפתור" את הכאב, אלא להחזיק אותו. הצבעים אינם מסתירים את האובדן, הם מעניקים לו נוכחות.

בהקשר רחב יותר, ניתן לראות בעבודה של חלאבי תגובה למצב תרבותי שבו טראומה, אישית וקולקטיבית, היא חלק בלתי נפרד מהקיום. הבית הופך למעין מרחב ביניים: לא מקום של בריחה, אלא מקום של עיבוד.

שפת הצבע: בין אינטואיציה למבנה

למרות הרושם הראשוני של ספונטניות, עבודתו של חלאבי אינה אקראית. ניתן לזהות בה לוגיקה פנימית, מערכת של חזרות, שכבות, מחוות. הצבעים אינם רק "מתפרצים"; הם נבנים זה על גבי זה, יוצרים עומק, קצב, ולעיתים אף היררכיה.

עם זאת, הלוגיקה הזו אינה פורמליסטית במובן הקלאסי. היא אינה מבקשת שליטה מלאה, אלא מאפשרת גם מקריות, חריגה, אי־סדר. בכך נוצרת שפה חזותית שנעה בין אינטואיציה למבנה, בין שליטה לשחרור.

הצבע, במובן זה, פועל כשפה טרום־מילולית. הוא אינו "מתאר" אלא "פועל". הוא אינו מבקש לייצג מציאות חיצונית, אלא לייצר חוויה פנימית.

בין מוסד לאלטרנטיבה

עבודתו של חלאבי מציבה אתגר למוסדות האמנות המסורתיים. היא אינה מתאימה בקלות לחללי תצוגה סטנדרטיים, ואינה ניתנת להפרדה לאובייקטים ניידים. היא תלויה במקום, בהקשר, בביוגרפיה.

בכך, היא מעלה שאלות מהותיות על אופני ההצגה והאוצרות: האם כל אמנות חייבת לעבור דרך מוסד? האם ניתן לחשוב על מודלים אחרים של תצוגה, שבהם החיים עצמם הם חלק בלתי נפרד מהיצירה?

עבור פלטפורמות כמו "ארטמה", העוסקות בהנגשת אמנות ובהצגת קולות מגוונים, עבודות מסוג זה מציעות אופק חדש: כזה שבו האמן אינו רק יוצר אובייקטים, אלא בורא עולמות.

סיכום: מרחב שבו אמנות וחיים חד הם

הבית של סם חלאבי אינו רק אתר אמנות; הוא מצב תודעתי. הוא מציע אפשרות לחשוב מחדש על היחסים בין זיכרון, חומר, צבע ומרחב. הוא מזמין את הצופה לא רק לראות, אלא לשהות, לחוות, ואולי גם לעבור תהליך.

בעולם שבו האמנות לעיתים מתרחקת מהחוויה הישירה, הפרויקט הזה מחזיר אותה אל הגוף, אל המקום, אל הסיפור האישי. הוא מזכיר כי אמנות אינה חייבת להיות מנותקת מהחיים, היא יכולה להיות החיים עצמם, בעוצמתם המלאה.