בשדה האמנות העכשווית בישראל, דמותו של אסי משולם מתבלטת כקול ייחודי המשלב בין מחקר תרבותי, מיתולוגיה מקומית, ביקורת מוסדית ויצירת מערכות אמוניות פיקטיביות. עבודתו נעה על הציר שבין אמנות חזותית, פרפורמנס, טקסט ותיאוריה, ומציעה מודל מורכב של פרקטיקה אמנותית המערערת על גבולות המדיום ועל עצם מושג האמונה בעידן חילוני לכאורה.

משולם איננו רק יוצר אובייקטים, ­­ הוא בונה עולמות. בעבודותיו מתהוות מערכות סמליות שלמות, דמויות, כתבים, טקסים, דימויים ארכיטיפיים, אשר פועלות כמעין “דתות” זמניות. מערכות אלה אינן פרודיה פשוטה על דת, אלא בחינה מעמיקה של הצורך האנושי במבנה מיתי ובמסגרת אמונית, גם בתוך מרחב אמנותי הנתפס כרציונלי או ביקורתי.

פרטים ביוגרפיים והקשר התהוותי

אסי משולם נולד בישראל בשנות השבעים, גדל בסביבה תרבותית שבה שאלות של זהות, מסורת ולאומיות היו נוכחות יומיומית, והתחנך במוסדות מרכזיים לאמנות. במהלך לימודיו התגבש עיסוקו במערכות אמוניות ובאסתטיקה של­­­­­­­ פולחן, תחום אשר הפך לציר מרכזי ביצירתו. כבר בעבודותיו המוקדמות ניתן היה לזהות עניין בארכיאולוגיה של אמונה: כיצד דימויים נוצרים, כיצד הם נטענים במשמעות, וכיצד הם משמשים בסיס לקהילה.

משולם הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים בישראל, ולעיתים קרובות בחר לבנות תערוכות בעלות מבנה נרטיבי סגור, חלל ההופך למעין אתר פולחני או ארכיון של תרבות דמיונית. לאורך השנים פיתח שפה חזותית המשלבת רישום, ציור, אובייקטים פיסוליים, טקסטים מודפסים ומיצבים טוטאליים. המכלול יוצר חוויה אימרסיבית, שבה הצופה אינו רק מתבונן אלא נדרש למקם עצמו ביחס למערכת אמונית מוצעת.

אמנות כפולחן: יצירת דתות פיקטיביות

אחד המאפיינים המובהקים ביצירתו של משולם הוא הקמת “דתות” אמנותיות, מערכות סמליות בעלות היררכיה, דמויות מיתיות, טקסים וטקסטים מכוננים. דוגמה בולטת לכך היא יצירת דמות מרכזית המופיעה בסדרות שונות, המגלמת מעין ישות חייתית־אנושית בעלת מאפיינים טוטמיים. דמות זו, המופיעה ברישומים צפופים ובאובייקטים טקסיים, איננה רק מוטיב חזותי, היא מוקד של מערכת אמונית שלמה.

באמצעות יצירת מערכת כזו, משולם מבצע מהלך כפול: מחד גיסא, הוא חושף את המנגנונים שבאמצעותם נוצרות דתות, סיפור מכונן, סמל, טקס, קהילה. מאידך גיסא, הוא מצביע על כך שגם עולם האמנות עצמו פועל לעיתים כדת חילונית: יש בו מקדשים (מוזיאונים), כוהנים (אוצרים), טקסטים קדושים (קטלוגים) ומאמינים קהל.

המהלך איננו סאטירי בלבד. בעבודותיו ניכרת רצינות עמוקה ביחס למבנה המיתי. משולם אינו מבטל את האמונה, הוא בוחן אותה כצורך קיומי. במרחב הישראלי, שבו שאלות של דת וחילון טעונות במיוחד, עיסוק זה מקבל ממד פוליטי ותודעתי רחב.

שפה חזותית: בין נאיביות לאפוקליפטיות

הרישומים והציורים של משולם מאופיינים בקו ישיר ולעיתים נאיבי למראה, אך מתחת לפני השטח פועלת מערכת מורכבת של סמלים. הדמויות נראות לעיתים כיצורים מיתיים, חייתיים, לעיתים כקריקטורות, ולעיתים כאלים קדומים. הריבוי, החזרתיות והצפיפות יוצרים תחושה של טקסט קדוש מאויר, מעין כתב יד חזותי.

הצבעוניות, כאשר היא מופיעה, נעה בין גוונים עזים כמעט ילדותיים לבין אווירה קודרת ואפוקליפטית. המתח הזה בין תום לאיום מייצר תחושה של אי־נחת. הצופה אינו בטוח אם הוא ניצב מול משחק דמיוני או מול חזון אחרית ימים.

כאן מתגלה אחד ההיבטים העמוקים ביצירתו: האמביוולנטיות. עבודותיו אינן מאפשרות קריאה חד־משמעית. הן מתנדנדות בין הומור לאימה, בין ביקורת לחיבוק. דווקא במרחב הזה מתנסחת מורכבותן.

טקסט כמרכיב מהותי

בניגוד לאמנים רבים המפרידים בין טקסט לדימוי, אצל משולם הטקסט הוא חלק בלתי נפרד מן היצירה. לעיתים הוא מייצר כתבים מכוננים לדת הפיקטיבית שברא, לעיתים מניפסטים, ולעיתים תיאורים פסאודו־אקדמיים של תרבות שאינה קיימת.

השימוש בטקסט מדגיש את מודעותו למנגנוני שיח. הוא אינו מסתפק ביצירת דימוי, הוא מייצר הקשר. בכך הוא מצביע על כוחם של נרטיבים בבניית מציאות. במובן זה, עבודתו מהדהדת פרקטיקות קונספטואליות, אך שומרת על ממד רגשי ואסתטי חזק.

ביקורת מוסדית והקשר פוליטי

מעבר לעיסוק בדת, ניתן לזהות בעבודתו גם ביקורת מוסדית מרומזת. עצם הקמתה של דת אמנותית בתוך חלל תצוגה מוזיאלי מערערת על סמכותו של המוסד. אם האמן יכול לברוא מערכת אמונית שלמה, מה מעמדו של המוזיאון? האם הוא מאשרר אמונה או מפקח עליה?

בהקשר הישראלי, שבו אמנות נעה לעיתים בין מחאה פוליטית ישירה לבין עיסוק זהותי אינטימי, משולם מציע מודל של ביקורת עקיפה. הוא אינו מציג סיסמה, הוא בונה מיתולוגיה. דרך המיתולוגיה הזו עולות שאלות על לאומיות, על קהילה, על כוח ועל שליטה.

היצורים החייתיים והטוטמיים יכולים להיקרא כאלגוריות למבנים חברתיים. הטקסים הפיקטיביים עשויים להדהד טקסים ממשיים. אך האמן נמנע מהצהרה מפורשת, ובכך מאפשר לצופה לפענח את המשמעויות באופן עצמאי.

חוויית התערוכה כמיצב טוטאלי

כאשר יצירתו של משולם מוצגת כמכלול, בתערוכת יחיד רחבת היקף, נוצרת חוויה כמעט תיאטרלית. החלל משתנה ממקום ניטרלי לזירה פולחנית. אובייקטים מסודרים כשרידים ארכיאולוגיים, רישומים תלויים כסמלים קדושים, וטקסטים מונחים ככתבים עתיקים.

הצופה נכנס למרחב שבו חוקי המציאות מושעים. התחושה היא של ביקור באתר חפירות של תרבות שלא הייתה מעולם, אך נדמית ממשית. חוויית הביקור איננה רק אסתטית, היא קיומית. אנו נשאלים: במה אנו מאמינים? מה מעניק משמעות לחיינו? וכיצד נוצרים מיתוסים?

מקומו בשדה האמנות הישראלית

אסי משולם תופס מקום ייחודי באמנות הישראלית בזכות יכולתו לשלב בין עיסוק רעיוני עמוק לבין שפה חזותית נגישה יחסית. הוא איננו מתכנס לאקדמיזם יבש, אך גם אינו נופל לפופוליזם. עבודתו פועלת במרחב ביניים, בין ביקורת לפואטיקה.

בהשוואה לזרמים אחרים באמנות המקומית, המתמקדים לעיתים בזהות אישית או בטכנולוגיה עכשווית, משולם שב אל המיתוס, אך עושה זאת מתוך מודעות עכשווית. הוא אינו מחפש אותנטיות אבודה, אלא בוחן כיצד אותנטיות מיוצרת.

העמקה בעולמו של אסי משולם

בראיון שהעניק אסי משולם לפודקאסט ארטמה, נפרשה תפיסת עולמו האמנותית לא כעמדה פרובוקטיבית בלבד אלא כמהלך מחקרי עקבי הבוחן את מנגנוני האמונה, הסמל והכוח. משולם דיבר על הקמת המיתולוגיות הפיקטיביות בעבודותיו לא כהומור ציני אלא כצורך קיומי לנסח מערכת משמעות בתוך מציאות ישראלית רוויית מתחים אידיאולוגיים. השיחה חשפה את הממד הפילוסופי של פרקטיקת היצירה שלו, האופן שבו רישום, טקסט וטקס מדומיין הופכים לכלי ביקורתי כלפי מוסדות אמנות, אך גם כלפי המנגנונים החברתיים המעצבים זהות וקולקטיב. דרך הדיאלוג האינטימי בפודקאסט, התברר כי עבור משולם האמנות איננה ייצוג של אמונה, אלא תרגול שלה, מרחב שבו ניתן לברוא עולם כדי להבין את העולם הקיים.

במהלך הקריירה העשירה והמורכבת של אסי משולם, עבודתו זכתה להכרה במגוון פרסים ותמיכות מקצועיות שמדגישים הן את ערכה האמנותי והן את תרומתו למחקר ולשיח התרבותי בישראל. משולם הוא חתן פרס שרת התרבות לאמנות פלסטית לשנת 2014, אחד הפרסים היוקרתיים של משרד התרבות והספורט בישראל, המוענק לאמנים בולטים שמובילים שיח יצירתי ורעיוני משמעותי בשדה האמנות המקומי.

מעבר לכך, במהלך השנים קיבל משולם מספר תמיכות ופרסים על פרויקטים ותערוכות שונים, כולל תמיכה בפרויקט ממפעל הפיס ב-2024 וכן פרס רפפורט מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות לשנת 2021. פרס חשוב שמטרתו להביא לתודעת הציבור את הזרמים המרכזיים באמנות הישראלית ולהעניק תמיכה לאמנים בולטים.

הישגים אלה אינם רק אות הוקרה על הישגים בשלבים שונים של הקריירה, אלא גם עדות למסלול יצירתי עקבי שבו משולם בוחן בשילוב נדיר בין פרקטיקות חזותיות, טקסטואליות ותיאורטיות את הקשרים בין פולחן, מיתוס וזהות בתוך מרחב תרבותי עכשווי.

סיכום: אמונה כפרקטיקה אמנותית

יצירתו של אסי משולם מציעה מודל מורכב להבנת האמנות כמרחב של אמונה. לא אמונה דתית במובן הצר, אלא אמונה בכוחו של דימוי, של סיפור, של טקס. באמצעות בניית מערכות מיתיות פיקטיביות, הוא חושף את המבנים הסמליים המעצבים את חיינו.

העיסוק בפולחן ובדת איננו בריחה מהמציאות, הוא דרך להתמודד עמה. במרחב רווי קונפליקטים אידיאולוגיים, משולם אינו מציע פתרון, אלא מראה. הוא מציב בפנינו מיתוס חדש, ומזמין אותנו לבחון את המיתוסים הישנים שאנו נושאים.

בכך, עבודתו חורגת מגבולות האסתטיקה והופכת לפרקטיקה פילוסופית. היא שואלת לא רק מהי אמנות, אלא מהי אמונה, וכיצד שתיהן כרוכות זו בזו במרחב התרבותי העכשווי.